תמיכה ייעודית - הליקובקטר פילורי

תיאור

החיידק הליקובקטר פילורי חי

החיידק הליקובקטר פילורי חי בקיבה של מחצית מבני האדם ואולי אף יותר.

התובנה הזאת חדשה יחסית, ובתחילה לגלגו עליה בעולם הרפואה.

למה ירצה יצור כלשהו בכלל לחיות בסביבה כל כך לא ידידותית מלאה בחומצות ואנזימים שייעודם בקיבה הוא להשמידו? ובכן - ידוע לנו היום שסביבה עוינת שכזו אינה מרתיעה חיידק כמו הליקובקטר פילורי. החיידק הזה פיתח שתי אסטרטגיות המאפשרות לו להתמודד מצוין עם סביבה עויינת שכזאת. 

ראשית , תוצרי חילוף החומרים שלו בסיסיים כל כך , שהם יכולים לנטרל כל חומצה שבסביבתו באופן מיידי. שנית, הוא מתחפר מתחת לקרום הרירי המגן על הקיבה , על מנת שלא תעכל את עצמה כתוצאה מהמיצים החומציים שלה. בתנאים רגילים הקרום הזה נמצא במצב ג׳לי, אבל הליקובקטר מסוגל לנזל אותו, ובכך הוא יכול לשוט ביתר חופשיות בשכבת המגן של הקיבה.החיידק מצויד בחוטי חלבון ארוכים המשמשים אותו כשוטונים.

החוקרים, עד לפני כמה שנים החזיקו בדעה שבעיות הקיבה מהסוג דלקת קיבה ואולקוס, הן בעיות פסיכוסומטיות במקורן, או שהן נובעות מהפרשת יתר של החומצה בקיבה .הדעה הקדומה הזאת התבססה על כך שדבר חי אינו יכול לשרוד בסביבה החומצית של הקיבה, והן להוכיח שחיידק יכול לחולל מחלות שבאופן מסורתי לא נחשבו לתוצאה של זיהום חיידקי. בעצם עד אז האמינו שחיידקים מסוגלים לזהם רק פצעים ולגרום לחום ולהצטננויות. רק בשנות התשעים קיבל עולם המדע  את התגלית שהחיידק הליקובקטר אכן הוא הגורם למחלה.

חיידקי הליקובקטר חיים בתוך יצורי אנוש יותר מ -50000 שנה, והתפתחו במקביל לנו. עד כה זוהו ששה זנים של החיידק. ככל שקבוצות האוכלוסייה האנושית התרחקו אלה מאלה במרחב ובזמן, כך גדל ההבדל בין חיידקי הקיבה שלהם.

היום ידוע שחיידקי הליקובקטר מסויימים מסוכנים יותר מחיידקים אחרים. החוקרים גילו שישנם שני גורמים האחראים לטיפוס האלים יותר של הליקובקטר . אחד מהם נקרא CagA והוא מאפשר לחיידק להזריק חומרים מסויימים לתאים שלנו כמעין  מזרק זעיר. הגורם השני נקרא VacA והוא דוקר ומחורר את תאי הקיבה וגורם להם נזק שמביא בסופו של דבר למותם. ההסתברות להופעת בעיות בקיבה גבוהה הרבה יותר אם בחיידקי ההליקובקטר שנמצאים בתוכה מופיע הגן למזרק הזעיר או הגן לחירור תאי קיבה. בהיעדרם של הגנים האלה , ההליקובקטר מזיק הרבה פחות עת שהוא משייט לו בקיבה.

אף על פי שיש קווי דמיון רבים ביניהם, כל חיידק הליקובקטר הוא בעל תכונות ייחודיות ממש כמו האדם הנושא אותו. החיידקים האלה מסתגלים תמיד למי שנושא אותם ומשתנים יחד איתו. מדענים יכולים לנצל את התכונה הזאת כדי לבדוק מי הדביק את מי בחיידק.

השאלה החשובה שמתעוררת האם חיידק הליקובקטר טוב או רע?

כשחיידק הליקובקטר מסתנן אל הקרום הרירי של הקיבה שלנו, הוא מחליש את שכבת המגן הזאת . כתוצאה מכך מיצי הקיבה החומציים מעכלים לא רק את המזון אלא גם מעט מהקיבה עצמה. אם החיידקים מצוידים גם בגן ההזרקה או בגן הרס התאים, לא תהיה לתאי הקיבה תקווה רבה. כחמישית ממי שנושאים חיידקי הליקובקטר מפתחים פצעים קטנים בדופן הקיבה, וכשני שלישים מכיבי הקיבה וכמעט כל הכיבים במעי הדק נגרמים כתוצאה מזיהום בחיידק הזה. אם מסלקים את החיידקים באמצעות אנטיביוטיקה, נעלמות בעיות בקיבה של המטופל. עדיף מכך עשוי להיות טיפול באמצעות חומר חדש, שאולי יוכל לספק חלופה לאנטיביוטיקה. שמו סולפורפן אשר ממצים אותו מברוקולי ומירקות דומים, והוא מסוגל לחסום את האנזים שמשמש את ההליקובקטר לנטרול חומצת הקיבה.מי שרוצה לנסות סולפורפן, צריך לוודא שהוא הופק מברוקולי באיכות גבוהה.

גירוי מתמשך אף פעם אינו דבר טוב. כולנו מכירים זאת מעקיצות חרקים. אם העיקצוץ אינו פוסק בשלב מסוים אנו מאבדים את הסבלנות ואת השליטה באצבעותינו, ומגרדים ומגרדים אפילו במחיר פציעת העור.דבר דומה קורה לתאי הקיבה. דלקת כרונית פירושה גירוי מתמיד של התאים, עד שבסופו של דבר הם נכנעים ומתפרקים. באנשים קשישים הדבר עלול לגרום גם לאובדן התיאבון.

הקיבה מצוידת בתאי גזע שמחליפים כל הזמן את אלה שאבדו. הבעיה היא שאם העומס המופעל על יצרני שחקני החילוף הללו גדול מדי, הם עלולים לעשות שגיאות, והתוצאה של השגיאות האלה היא תאים סרטניים. כאחוז אחד מבני האדם שנושאים חיידקי הליקובקטר יפתחו סרטן קיבה. ייתכן שבמבט ראשון הנתון הזה לא נראה חמור, אבל אם זוכרים שכחצי מהאנושות נושאת את החיידק בקיבה, האחוז האחד הזה הופך למספר מפחיד. ההסתברות להתפתחות סרטן קיבה ללא נוכחות הליקובקטר קטנה יותר פי ארבעים.

נדרש מאמץ רב להעביר לחשיפת הקשר בין הליקובקטר ומחלת פרקינסון. נכון אומנם שכבר בשנות השישים ידעו הרופאים שבקרב חולי פרקינסון יש שכיחות גבוהה של בעיות קיבה, אבל לא היה להם מושג על טבעו של הקשר בין הקיבה הנגועה והידיים הרועדות. לצורך כך נדרש מחקר בקבוצות אוכלוסיה

שונות באיי גואם כדי להטיל אור על הנושא.

בחלקים מסוימים של האי היתה באוכלוסייה שכיחות גבוהה להדהים של תסמונות דמויות פרקינסון: ידיים רועדות, קיפאון פנים ובעיות תנועה. התברר לחוקרים שהתסמונת האלו היו שכיחות מאוד באזורים שבהם תזונת האוכלוסיה כללה זרעי ציקס. זרעים אלה מכילים נוירוטוקסינים- חומרים הגורמים נזק לעצבים. הליקובקטר פילורי מסוגל לייצר חומר דומה.

לסיכום, ניתן לומר שחיידק הליקובקטר פילורי מסוגל להתחכם למחסומי ההגנה שלנו. הוא יכול גם לגרות את תאי הקיבה שלנו ואף להרוס אותם, ולייצר רעלנים שגורמים נזקים לגוף כולו. לכן נשאלות השאלות: כיצד אם כך הצליח גופנו הפגיע כ״כ לשרוד אלפי שנות זיהום בחיידק הזה? ומדוע השלימה מערכת החיסון שלנו עם החיידקים הללו זמן רב כל כך?

מחקר נרחב שנערך בחיידקי הליקובקטר ובהשפעותיהם הגיע למסקנה הנ״ל : החיידק , ובעיקר הזן המפחיד בעל הגן המעניק לו את יכולת ההזרקה לתאים, מסוגל לפעול גם באופנים שיש בהם תועלת לאדם. לאחר שתיים עשרה שנות תצפיות ביותר מ-10000משתתפים, הגיעו החוקרים למסקנה שנשאי הזן הזה של הליקובקטר אכן חשופים יותר לסרטן הקיבה. אבל הסיכון שימותו מסרטן הריאות או משבץ מוחי קטן בהרבה. למעשה, הסיכון שילקו במחלות האלה קטן בחצי מזה של המשתתפים האחרים.

עוד לפני עריכת המחקר חשדו מדענים שחיידק שהגוף השלים עם קיומו זמן רב כ״כ אינו יכול להיות רק רע. מדענים גם הוכיחו בניסויים בעכברים שבשנות הילדות הליקובקטר מעניק הגנה אמינה מפני אסתמה. ברגע שנתנו לעכברים אנטיביוטיקה, ההגנה הזאת נעלמה והיו שוב בסיכון לפיתוח המחלה. במידה וניתנו החיידקים לעכברים בוגרים, ההשפעה המגינה עדיין התקיימה, אבל בצורה בולטת הרבה פחות. התצפית הזאת תואמת היטב את המגמות הכלליות שמבחינים בהן בעיקר בארצות המתועשות: שיעורי האסתמה, האלרגיות, הסוכרת ודלקת העור העצבית עלו במקביל לירידה בשכיחות של חיידקי ההליקובקטר. התצפית הזאת אינה הוכחה שהליקובקטר הוא המגן היחיד מפני אסתמה, אך הוא עשוי להיות רכיב בתוך תמונה כללית.

התיאוריה שהועלתה כדי להסביר את התופעה , אומרת שחיידקי הליקובקטר מלמדים את מערכת החיסון שלנו להישאר רגועה. הליקו